דרכים משתלבות

רשמים, מחשבות ותמונות מהדרכים בהן אנו פוסעים


השארת תגובה

זמן מתן תורה

 

בטקס חג השבועות בקיבוץ, בין ריקוד לשיר, יש את הדוברים הקבועים – נציג ענפי הצומח, נציג ענפי החי, ובקיבוץ החדש – יו"ר הקהילה במקום רכז המשק וצריך למצוא מישהו שיגיד משהו גם על ההיבט הדתי של חג מתן תורה. למרות שהחלום שלי היה להיות נציג ענפי הצומח, לא שפר עלי מזלי ויצאתי מהאגף היצרני לאגף השירותים. כך מצאתי את עצמי לפני שלוש שנים עולה לבמה המכובדת, אחרי נציג ענפי החי ואומר כמה דברים על חג מתן תורה. כשרכזת ועדת תרבות ביקשה ממני גם השנה להגיד משהו על העניין הנפיץ הזה, סיכמנו שאקריא מה שכתבתי לפני שלוש שנים, ממילא אף אחד לא זוכר. למרות הענן והגיבוי והתיקייה "רונן פרטי" והתת-תיקייה "חגים", לא מצאתי את מה שכתבתי אז. לא היתה ברירה וכתבתי משהו חדש. עשיתי ניסוי כלים קצר והקראתי בבית. מתן אמר – ילדים לא יבינו מה אתה רוצה, אבל זה לא קטע לילדים אז אין בעיה. יפעה אמרה שכל פעם שאני מקריא משהו בציבור צריך שתהיה אפשרות לקרוא את זה לפני או אחרי. מזל שיש לנו בלוג, שאפשר לקרוא בו את מה שאקריא מחר בטקס יום הביכורים, הוא חג השבועות, הוא זמן מתן תורתנו.

 

בהיסטוריה היהודית, כמו בטקס חג השבועות בקיבוץ אילון, ראשית היה החג החקלאי עם משמעויותיו החברתיות. בשלב מאוחר יותר חז"ל זיהו חג זה עם זמן מתן תורה. בתנ"ך לא מצוין התאריך המדויק של מעמד הר סיני. לפי המסורת, ב-ו' בסיון אלוהים נראה לעם בקולו ומשה עלה לבלות 40 יום עם אלוהים. על ההר אלוהים הכתיב למשה את כל התורה ובינתיים, לרגלי ההר העם איבד את הסבלנות והאמון. כשמשה ירד וראה את בני ישראל רוקדים סביב עגל הזהב הוא התעצבן ושבר את הלוחות. נדרשו לו עוד 40 יום להירגע למרגלות ההר ו-40 יום נוספים עם אלוהים למעלה, עד שירד עם הלוחות החדשים. כך שלמעשה העם קיבל את התורה 120 יום לאחר שבועות, ביום הכיפורים. זמן מתן תורה הוא אירוע קולקטיבי, כי בו בחר אלוהים לתת את התורה לעם ישראל. לעומת זאת, זמן קבלת התורה הוא זמן מאוד אישי, בו כל אחד מבני ישראל בוחר מה הוא מקבל על עצמו ובאיזה אופן.

משה קיבל בסיני את התורה הכתובה ויחד איתה את התורה שבעל-פה. כלומר, אלוהים נתן יחד עם התוכנה את ההרשאה המאפשרת לעדכן אותה. כל מי שמתעקש להפעיל את המחשב שלו עם מערכת ההפעלה DOS מבין כמו יהודה עמיחי שלעשרת הדיברות יש להוסיף שתיים. וכך כתב יהודה עמיחי בשירו "מלון הורי":

אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי
אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן
אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,
וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר
בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,
לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,
אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,
לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת
עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.
אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף
שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"
כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ
וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.

מודעות פרסומת


תגובה אחת

תוגת צעצועיך השבורים

סימה, שכנתנו היקרה, ביקשה תמונה של צעצוע שבור. היא זקוקה לה לה לצורך עריכת הערך "התיישנות מתוכננת", המתורגם לעתים כ"השבתה מתוכננת". אני חושב שכילד לא קנו לי מעולם מכונית צעצוע, ירשתי מוסך שלם מהאח הגדול שלי, מכוניות מברזל עם דלתות נפתחות שנוסעות אפילו על שטיח עד היום. לעומת זאת, כיום אני מוצא את עצמי לעתים קרובות זורק לפח צעצועי פלסטיק חד-פעמיים. צעצועים שאפילו לא הספיקו להתיישן וכבר הושבתו.

הבקשה של סימה הזכירה לי שיר יפה, שנחשפתי אליו בצפייה בשיעור מרתק של מורה לספרות שאני לא מכיר. את השיר כתב המשורר הטורקי אקגין אקובה (Akgün Akova) ותירגם רמי סערי:

צעצועים

כשילד נלקח לחדר הניתוח

צעצועיו היודעים כי החיים

הם משחק המתקלקל בקלות

מחכים לו ומתייפחים

על הסף.

כשחיפשתי את השיר במרשתת הגעתי לשיר צעצועים נוסף. כתב אותו אברהם סוצקבר, הנחשב לגדול משוררי היידיש בתקופתנו (נפטר ב-2010). אני מעדיף צעצועים שבורים ובובות מרוטשות על-פני רחובות ריקים מילדים, זכרונותיו של סוצקבר מגטו וילנה. כשיעלה נרדמת לצד אחת מבובותיה, אני יודע שלמרות שאין בעולם חיי-נצח, יש בו מקום לאינסוף שלווה ואהבה. אני מאושר לחיות במקום ותקופה בהם "ההתיישנות המתוכננת" של ילדים איטית מזו של צעצועיהם.

צעצועים / אברהם סוצקבר

שִׁמְרִי, בִּתִּי, כָּל צַעֲצוּעַ,
יִהְיוּ לָךְ כֻּלָּם אֲהוּבִים.
וְעִם עֲלוֹתָם עַל יְצוּעַ
פִּרְשִׂי עֲלֵיהֶם כּוֹכָבִים.

עֵשֶׂב מָתוֹק תְּנִי כִּפְלַיִם
לַסּוּס הַזָּהֹב הָרָעֵב.
וְאַל תִּשְׁכְּחִי עַרְדָּלַיִם
כְּשֶׁנֶשֶׁר-הַיָּם יְנַשֵּׁב.

וְגַם פַּעֲמוֹן, אִם הִשְׁכִּימָה,
תְּנִי לַבֻּבָּה בְּיָדָהּ.
לְשׁוּם צַעֲצוּעַ אֵין אִמָּא,
וְהִיא שָׁם בּוֹכָה לְבַדָהּ.

שִׁמְרִי עֲלֵיהֶם מִכָּל שֶׁבֶר,
זָכוּר לִי עוֹד יוֹם – יוֹם הַדִּין –
בֻּבּוֹת בָּרְחוֹבוֹת מִכָּל עֵבֶר,
אֲבָל לֹא הָיוּ יְלָדִים.

תרגם מיידיש: בני מר

בובה מושבתת


3 תגובות

הלילה הזה כל העולם כולו אומרים בו הלל

השבוע הזדמנתי לתל-אביב. היו לי כמה שעות בהן הייתי צריך לשבת בשקט כדי ללמוד. נכנסתי לבית קפה, בחוץ ישב נתן זך וכבר הרגשתי שהרווחתי את האוויר התל-אביבי שאני נאלץ לנשום. בדרכו לשירותים שמע נתן זך את המלצרית מאחלת חג שמח ללקוח ששילם ופנה ללכת. הוא שאל איזה חג? והיא השיבה פסח. הוא פלט בשיעול נבחני נורא! היא שאלה בנימוס מה נורא? הוא אמר מצות – המצות זה פשוט נורא, ונכנס לשירותים. חשבתי להגיד לו שבסדר פסח שלנו אנחנו אומרים את ההלל עם שיר שהוא כתב, שיר אשר יחד עם ההלל של פסח ועוד כמה סיבות טובות, נתן את השם לבננו השני. חשבתי להגיד לו שאבא שלי מאוד אהב את השירים שלו וגם אני. חשבתי להגיד לו שהוא לא חייב לסבול מהמצות. הוא יצא, הזמין קפה טורקי ואני חשבתי שבעצם אין שום סיבה שאטריד אותו ואת עצמי.

הלל נולד בפסח לפני 8 שנים. היינו אמורים לנסוע לליל הסדר בעין השופט וקנינו מתנות – שוקולדים מיוחדים באר-דה-קוקו. יום לפני ליל הסדר הבנו שאנחנו לא נוסעים לשום מקום, סביב העובר לא היו מספיק מי שפיר והיינו צריכים להיות מוכנים לנסוע לבית החולים. באחד מימי חול המועד יפעה התאשפזה לקראת זירוז לידה שאמור היה להימשך עד למחרת בשעות הצהריים. בבוקר ווידאתי שאני יכול לנסוע לעבוד. חשבתי שאני צריך להוכיח את עצמי בעבודה, שהתפוקות שלי לא מספיק טובות, אז נסעתי לפגישת עבודה ביום חופש. נענשתי. באמצע הפגישה גיסתי התקשרה אלי וכששמעה שאני בעבודה היא צעקה "יא-מטומטם יפעה יולדת!" טסתי לבית החולים, כשהתפרצתי לחדר הלידה התינוק כבר שכב רגוע על החזה של אמא שלו ולא נותר לי אלא לחתוך את חבל הטבור. אני מתנחם בכך שיפעה קיבלה את מה שרצתה וילדה לבד בלי שיפריעו לה, גם האחות פספסה את הרגע. במשך ימים רבים אכלנו את השוקולדים שלא הגיעו ליעדם והתלבטנו כיצד לקרוא לבן השני שלנו, לבסוף יפעה הציעה "ַהַלֵל" ואני הסכמתי בשמחה.

אני רוצה תמיד עיניים

כאמור, שיר זה נמצא בהגדה המשפחתית של יפעה ושלי בחלק של אמירת ההלל. אתמול שמתי לב לראשונה שבכרך א' של "כל שירי נתן זך" הוא נמצא מול השיר "בחודש האביב", אותו לא הכרתי. אני מודה שאני גם לא כל כך מבין אותו, אבל הוא מתחבר טוב להקשר בו אנו שמנו את השיר "אני רוצה תמיד עיניים" ולאפשרות ליצור חג משמעותי שלא המצות הן העיקר בו.

בחודש האביב

את ההגדה הראשונה שלנו הכנו באיטליה, כאשר אירחנו 11 אורחים משישה לאומים וחמש דתות, בסדר צנוע שהופק תוך יומיים והאוכל היה החלק הזניח בו. מאז יש לנו קובץ בסיסי במחשב, המבוסס על הכלאה בין ההגדה הקיבוצית (נוסח השומר הצעיר) שהיא ההגדה המסורתית שלנו לבין ההגדה המסורתית הרווחת. כל שנה הקובץ משתנה בהתאם למקום ולמשתתפים. השנה למשל, לאור דרישת הציבור נוספו יותר קטעים מההגדה המסורתית הקיבוצית. במחשב הקובץ שמור כקובץ word אותו ניתן לערוך בקלות, אבל כדי שניתן יהיה להדפיס כחוברת הוא נשמר גם כקובץ pdf המצורף כאן.

חג חירות שמח!


השארת תגובה

יוצאים לדרך

חגי תשרי הם שלב הכנת הלב למסע השנתי. בראש השנה גומרים לרוקן את החדרים והעליות מצרות השנה החולפת ומנקים את הלב לקראת השנה החדשה. אחרי יום הכיפורים הלב מוכן ומכוון לדרך, ובסוכות ניתן לראות כבר את ניסוי הכלים הראשון, בחינת הלב בתנאי שטח.

לא חשבנו על כל זה כשהחלטנו לקיים את החתונה שלנו בערב שמחת תורה – הרגע בו מסתיימים חגי תשרי ומתחילה שגרת אחרי החגים. גם שמחת החתונה מסמלת את המעבר משלב ההכנות לשגרת החיים המשותפים. במסגרת ההכנות לחתונה פגשתי לראשונה את ספר הטאו. היום כבר יש לנו שלושה תרגומים שונים שלו. אני לא נוהג לקרוא בהם והפרקטיקה הרוחנית והמעשית שהם מציעים היא לא חלק משגרת חיי. למרות זאת, מדי פעם, כשאני פותח אחד מהם, אני נתקל בפרק שמכוון אלי.

ככה קרה גם הערב, כשנזכרתי באגדה על רב רחומי, אותה למדנו אתמול במסגרת קהילתית ונזכרתי שלמדנו אותה גם כזוג כחלק מההכנות שעשינו לחתונה (על הכנות אלו אפרסם רשומה נפרדת, שם כמעט יפגשו רב רחומי וספר הטאו) . הורדתי מהמדף את ספר הטאו הראשון שרכשנו, בתרגום ניסים אמון, כדי להזכיר ליפעה נשכחות. במקרה נתקלתי ב"עצות ליוצאים לדרך". מבלי לדעת, עצות אלו הנחו אותנו ביציאה לדרך של החיים המשותפים, אני בוחר אותן גם ליציאה לדרך של שנה זו. מעכשיו אנסה שיהיו איתי בכל דרך ובכל שעה. עצות ליוצאים לדרך


תגובה אחת

"לא היו ימים טובים לישראל כימים הנוראים"

ערב ראש השנה אחד, בזמן השירות הצבאי, היינו מספר חברים בחופשה בקיבוץ ועלינו לחדר האוכל לערב שירה בציבור. אני זוכר שמאוד התרגשתי ואמרתי לעצמי ששירה בציבור היא התפילה של החילוניים. עוד אמרתי לעצמי, שככה אני רוצה לחגוג – בשירה עם חברים. אחרי עשר שנים חזרתי לקיבוץ, כבר לא היה חדר-אוכל ולא מסיבת ראש השנה ולא שירה בציבור. למרות זאת, ראש השנה נשאר אחד החגים האהובים עלי, אולי בזכות השירים היפים, אולי בזכות הרימונים שמבשילים בזמן, ואולי בגלל ההתרגשות שיש בכל התחלה. ליום כיפור אין משמעות מיוחדת עבורי, אבל אני שמח על הימים הנוראים וההזדמנות למשוך את התחלת השנה על-פני עשרה ימים. עשרה ימים נפלאים, ימים שמזמנים פגישות בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו ולמקומו, יותר מאשר ימים אחרים.

באמצע הקיץ "כל השירים ושירים חדשים" של נתן זך נפתח לי במקרה ב"שיר לימים הנוראים", חשבתי שאני צריך לזכור אותו בסתיו. זכרתי  ומצאתי את השיר במרשתת, כך שאני יכול לשתף אותו בלי שאעבור עבירה דווקא בימים אלו.

שיר לימים הנוראים

נתן זך

מֵחַפּוּתָם שֶׁל רוֹדְפֵי הַשְּׂרָרָה

מִן הַהִתְלַהֲבוּת הָעֲקֻבָּה מִדָּם

מִן הַצֶּדֶק הַיּוֹדֵעַ רַק אֶת עַצְמוֹ

מִן הַתֹּם בְּעֵין הָרוֹצֵחַ

שֶׁלֹּא רָאָה וְלֹא שָׁמַע דָּבָר –

שֶׁלֹּא נִנָּחֵם בַּלֵּילוֹת

עַל כָּל עֲמַל הַיָּמִים

 

מִן הַבְּכִי הָעִלֵּג שֶׁל הָאַלְמָנָה

הַתְּפִלָּה הַמַּשְׁלִימָה שֶׁל הָאָב

מִיגוֹן הַחַלָּשִׁים וּמְמַלְּאֵי הַטְּפָסִים

מִן הַצְּחוֹק וְהַבְּדִיחָה הַגַּסָּה

בַּמִּסְדְּרוֹן שֶׁל בֵּית הַחוֹלִים

לְהִנָּחֵם עַל עֲמַל הַיָּמִים

לְאָרֵר אֶת חֶרְפַּת הַלֵּילוֹת

 

מֵאַשְׁפַּת הַמִּלִּים הַמַּצְחִינָה

הַמֻּגְלָה שֶׁהוֹתִיר הַזְּמַן

מֵחָכְמַת הַפָּקִיד הַבָּכִיר

תּוּשִׁיַּת קְצִין הָאַסְפָּקָה

עָרְמַת הָעִתּוֹנַאי הַזְּמַנִּית

זְמַן הָעָרְמָה הַקַּלָּה

מִקֻּפְסוֹת הַשִּׁמּוּרִים בַּמִּדְבָּר

הַסִּיסְמָה הַמְשֻׁדֶּרֶת בָּרַדְיוֹ

מִן הָעִיר הַהוֹפֶכֶת שֶׁטַח בָּנוּי

הַכְּפָר הַהוֹפֵךְ שֶׁטַח מְשֻׁחְרָר

מִן הַצֶּוֶת הַמּוֹבִיל אֶל הַקָּו

הַקּוֹל הַצּוֹעֵק אַחֲרַי

מִן הַפּוֹלִיטִיקָה הַבּוֹ-זְמַנִּית

שֶׁזְּמַנֶּיהָ הֵם כְּלֵי הַמַּשְׁחִית

 

שֶׁלֹּא נֵדַע אֶת טַעַם הַבּוּז הֶעָקָר

הַמַּגִּיד עֲתִידוֹת לְאָחוֹר

אֶת מְזִיגַת הַשִּׂנְאָה וְהַפַּחַד

אֶת הַיָּד הַבּוֹטַחַת מִדַּי

בְּהַעְתִּיקָהּ אֶת הַכְּתָב מִן הַקִּיר

אֶת הַקִּיר הָעַתִּיק אֲשֶׁר בּוֹ

יִתְנַחֵם הַנּוֹפֵל עַל חַרְבּוֹ

 

בִּמְצוּקַת הַיָּמִים הַקְּרוֹבָה

בַּמַּסָּה הַקְּרֵבָה וְהוֹלֶכֶת

בָּעִיר אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מְתֹם

שָׁמְרֵנוּ מִלָּקֹב אוֹר יוֹם

שָׁמְרֵנוּ מִן הַגְּבוּרָה

הַשּׁוֹתֶקֶת וְאֵינָהּ עוֹשָׂה

שָׁמְרֵנוּ מִן הָעוֹשִׂים

אֲשֶׁר גְּבוּרָתָם מַעֲשִׂים

מִן הַשִּׁיר הַהוֹפֵךְ פִּזְמוֹן

וְשִׁיר לֶכֶת וְשִׁיר אַשְׁכָּבָה

שָׁמְרֵנוּ מִלִּשְׁמֹר טוֹבָה

לְעַצְמֵנוּ אַף לֹא לְךָ

בִּמְצוּקַת הַיָּמִים הַקְּרוֹבָה

בַּמַּסָּה הַקְּרֵבָה וְהוֹלֶכֶת.


תגובה אחת

מרד הבן, דור 3.0

כוונתי לשתף בשירים שנתקלתי בהם במקרה או שלא במקרה התעכבה עקב ההבנה שאני מפר זכויות יוצרים. פניתי לשתי הוצאות ספרים שאת זכויותיהן כבר הפרתי בבקשה רטרואקטיבית, אחת טרם השיבה לי והשנייה השיבה שהזכויות הן בידי המשוררת. עוד ארהיב עוז ואפנה אליה. בינתיים אשתף כאן רק שירים שזכויות היוצרים עליהם פגו, שבעלי הזכויות העלו אותם בעצמם או שמישהו אחר כבר ביצע את העבירה לפני והשיר ממילא נמצא במרשתת.

כשמתן היה בן שלוש וחזר מהגן עם איזו אמירה הקשורה בצבא, אמרתי לו שהוא יהיה טייס סרבן. אין לי מושג מה אחשוב על הגיוס שלו לצבא בעוד כשמונה שנים. אין לי מושג מהו הוא יחשוב וכיצד הוא יפעל בקשר לשירות הצבאי שלו. את עמדותיו הוא ייעצב בהשראת מערכת החינוך הממלכתית אליה אנחנו שולחים אותו, אך גם לשיח בבית תהייה השפעה רבה על כך. לתלמידים קשה מאוד לקבל מסרים מורכבים בבית הספר, גם למורים הטובים ביותר קשה להעביר מסרים מורכבים בבית הספר. לשמחתי, עד היום, יש תואם בין הגישות הערכיות שלנו לאלו שהבנים מקבלים בבית הספר. לא תמיד זה נכון לגבי מה שהם קולטים מחבריהם או מאינסוף ערוצי התקשורת הזמינים עבורם. התפקיד שלנו הוא לאזן, לעדן, להטיל ספק, להקשות וכשצריך גם לתת את התשובות שלנו ולהקל. היום אני מבין שב"טייס סרבן" גלום המסר: תהיה הכי טוב במסגרת המקובל בחברה, אבל תהיה ביקורתי כלפיה ואל תהסס למרוד כשצריך.

אבא שלי מרד בתרבות של הוריו, ויצא מעולם של בערות לעולם של השכלה. הוא התחנך לאור "שיר הבן" של דוד שמעוני. הוא לרגע לא מרד בהוריו, להם דאג באהבה רבה, למרות שנאלץ לחלץ את עצמו בכוחות עצמו מעולמם התרבותי. אני כבר לא נדרשתי למרוד בערכים שהורי חינכו אותי אליהם. בוודאי היו כמה הכרעות בחיים שלי שנתפסו בעיניהן כחריגות, אולי שגויות, ואולי אפילו מעט מרדניות. הם בוודאי שמחו שגדל להם בן ביקורתי, גם אם היה להם לא קל כשמדי פעם חיצי הביקורת הופנו כלפיהם. אני מקווה שגם המרדנות של ילדיי תהיה ערכית, תטיל ספק שיקשה עלי ויחד עם זה ישמח אותי. ככה זה כשמקבלים את המורכבות של החיים.

מחשבות אלו באו בעקבות שיחה עם אמא של חייל, בן יחיד המשרת כחייל קרבי בעזה.  אמרתי שאני לא אקריב את בני לעולה. היא אמרה שזה ממש לא תלוי בי, אלא בהחלטות של הבן שלי. כמובן שהיא צדקה, ואני יכול רק לקוות שאחנך את בני כך שבחירותיו ירחיקו אותו מכל מזבח שהוא.

אֲנִי לֹא אַקְרִיב, רַעיָה הַרְנִיק

אֲנִי לֹא אַקְרִיב
בְּכוֹרִי לְעוֹלָה
לֹא אֲנִי

בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי
עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת
מַה מַּגִּיעַ לְמִי

אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה
תּוֹדָה.
אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי
וְלֹא
לְעוֹלָה

(רעיה הרניק, אני לא אקריב, מתוך: שירים לגוני, מס' 6, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1983)

הרניק כתבה שיר זה 12 שנה לפני שבנה גוני נהרג בקרב על הבופור במלחמת לבנון (הראשונה).

ואז נתקלתי בשיר הכל-כך אקטואלי הזה של יצחק לאור:

הסדר ביניים

הוא: אנחנו כן יפים. לפעמים אנחנו עייפים
ילדינו ממיתים בלילות רק את מי שצריך
חוץ מטעויות, אבל בסופו של דבר אנחנו
יפים. בחודשים האחרונים אנחנו מצטופפים,
מקשיבים לקול הנשמה המפכה. חשוב להקשיב
לנשמה בזמן מלחמה, כי אנחנו יפים, יפים.
אז מה אם אנחנו קרנפים? להתקרנף זה כמו
להתחנף בשביל קידום בעבודה, רק יותר פסיבי
יותר חולשה, פחות בושה, פחות ופחות בושה.

היא: ובכל זאת בענין הדם הנשפך – חבל.
איפה הם כל הכדים שמכרו מהם חלב, מבית
לבית, אפשר היה לאסוף בם את הדם, כל כך
הרבה זקוקים לעירוי בגלל מחלה, וכדאי להקים
גם בנק אברים, כל כך הרבה מחכים להשתלה
וזה גם מה שיפר את תדמיתו של הקרבן,
עם כל כך הרבה איברים בתוכנו, נהיה כולנו
יותר זהירים, מה גם שמספרם יקטן.

אני: רק את בני שאציל. אל תהיה קל, ואל תהיה
גס, וגם לא טייס, מה שעושה קלגס בחודש, עושה
טייס בגיחה אחת על עיר שילדיה צווחים מפחד
שנים. ובמלחמה בין כובשים ומורדים, בני, היה עם
הבוגדים. שמע את קול אבותיך היהודים.

לכאן הבאתי את השיר כפי שמצאתי אותו במרשתת, נתקלתי בו בספר "עיר הלוויתן", שם הוא מובא בתוך סדרת שירים בפרק "הארץ שלנו". אני מקווה שבני ישמע את קולות אבותיו היהודיים, שיגמגמו אליו בארמית, אידיש, רומנית, פולנית, גרמנית, עברית – וידע לנסח לעצמו תשובות ראויות ובעיקר לפתוח בפניו הרבה שאלות, ושייהנה מהמסע.


השארת תגובה

צריך פיס בחיים

בחודש שעבר התפרסמה בפייסבוק תחרות "צרצר פיס", אבל אני לא אוהב להשתתף בתחרויות. מאז שהתגברתי על הצורך להשוות את עצמי לאחרים, אני לא מוצא בהן טעם רב. אין תחום שיש לי בו יתרון מובטח, כזה שיכול לאפשר לי לטפח את האגו באמצעות תחרות. בכיתה ט' הייתי אלוף הכיתה בהחזקת מקל מטאטא על האצבע, הייתי היחיד שהייתה לו סבלנות לעמוד חצי שעה עם הראש למעלה. זו הייתה התחרות האחרונה שתרמה לבניית תחושת המסוגלות שלי, למרות שאני הייתי המארגן שלה וגם המשתתף היחיד. כשנכנסתי לספסלי ההשכלה הגבוהה בגיל 27, נוכחתי בכך שוב; היה לי מרצה – דוקטור בן 32, אז גם בתחום ההשכלה יצאתי מהתחרות. באותה תקופה, חברים בגילי כבר הקימו משפחות וביססו את מעמדם החברתי והכלכלי. אני רק לא מזמן הכרתי את יפעה, עבדתי בתנועת נוער ולמדתי "תרבות עברית" במכללה שלא מעניקה תואר. השוואה לאחרים הייתה דרך בטוחה לייאוש, ויתרתי עליה ועל תחרויות בכלל.

הפעם הרגשתי שהתחרות תפורה למידותיי – דרישה צנועה בכתיבה ופרס כספי צנוע, כזה שלא יגרום לי להתגאות בו יותר מדי, אבל כן יצליח לממן את החוגים של הבנים בשנה הבאה.

ניסיתי להיכנס לדף של התחרות, אך בטעות הגעתי לדף של שנה שעברה. למדתי שזו תחרות שמפרסמים בה טקסטים קצרצרים, עד 140 תווים, בנושא "פתק על המקרר". היתה לי נסיעה ארוכה וניסיתי את כוחי בניסוח פתקים למקרר. נזכרתי בטיול שנתי, אולי בכיתה ד', בו הגענו לאחד מחופי הכנרת, המטפלת שלנו ישבה על מקרר שהיה זרוק על החוף והדלת שלו נטרקה לה על הגב. מאז חשבתי שמקררים זרוקים בחוף זו סכנה מוכרת ובעיה ידועה לכל. זיכרון זה היה ההשראה לפתק הראשון:

על דלת המקרר הזרוק על החוף

שדלתו נטרקה על ראשו של מר ד. זוף

נמצא פתק דהוי:

"לא לשכוח כרעיים עוף"

בהמשך הנסיעה מצב הרוח שלי הפך מעט יותר מהורהר וכבדות מסוימת השתלטה עלי וחשבתי על הפתק הבא:

בני,

כשתפתח את הדלת ידלק האור

אל תרתע מהקור

כל שתמצא – שלך כמובן

אך לא תמצא דבר מהמוכן

אל תשכח לסגור

בערב חזרתי הביתה עם שני "צרצורים" לתחרות והרגשתי שיש לי את זה. אבל אז גיליתי שקראתי את ההנחיה מהשנה שעברה, השנה צריך פתק ללוח מודעות. לרגע לא חשבתי שאזכה במקום הראשון, הסתפקתי בפרס השני – עשרת אלפים שקלים, כמעט הסכום הדרוש למימון אימוני הכדורגל של מתן בשנה הבאה ולאפשר להלל להמשיך באימוני הקראטה וגם להתחיל לנגן בצ'לו.

למרות שלא היה לי רעיון טוב למודעה ללוח, ראיתי את ה"צרצורים" בדף הפייסבוק של התחרות וחשבתי שדי בעברית תקינה בשביל לזכות בפרס השני. מזמן לא קראתי לוחות מודעות בעיתונים או מקוונים, אבל מודעה שצרובה בזיכרון שלי נפתחת באותיות מודגשות: קונים ספרים משומשים, אז כתבתי:

קונים – סיפור אהבה!

רוכשים אהבות ללא תנאי. מקבלים אהבות חינם.

מוכרים אהבות שאין להן שיעור. מחזירים אהבות קודמות.

מגיעים הכי קרוב אליך.

זה היה נראה לי טקסט מספיק מתוחכם ועשיר, למרות שאני לא הייתי מזכה אותו אפילו בעשרה שקלים. היה נראה לי שההיגיון של מפעל הפיס פועל אחרת משלי. באחד הערבים שבאו לאחר מכן הקראתי ליעלה את דירה להשכיר. החלטתי להגדיל את הסיכוי ופרסמתי "צרצר לילדים", לא מספיק מלוטש וללא אזכורים ישירים מסיפור המופת של לאה גולדברג, אבל מעביר בפשטות ילדותית את המסר שלו. מודעה זו משקפת גם את אי הרצון שלנו להשתעבד לבנק ולמקום ומכאן את העדפת השכירות על הקניה והבניה. זכינו ויש לנו שכנים מופלאים ולכן הקישור הוא לא רק לסיפור הילדים, אלא גם לחיים שלנו עכשיו.

צרצר לילדים: דירה להשכיר

בלי לבנות או לקנות, בלי להיכנס לחובות

דירה להשכיר מחוץ לעיר!

החדרים צרים הקירות ישנים, שווה כל מחיר בזכות השכנים.

התחרות התקיימה במקביל למונדיאל וניתן היה לפרסם "צרצור מונדיאל" שהפרס הראשון עליו היה מיני אייפד. הרגשתי שלצד מימון החוגים של הבנים, לא יזיק לנו גם להתקדם מעט טכנולוגית. ואז הגיעה התבוסה של ברזיל לגרמניה. מתן אירח שלושה חברים, הם ישנו בסלון מול הטלוויזיה. גם החבר שנרדם לפני תחילת המשחק התעורר עם קריאות התדהמה של כולנו. היינו עצובים רק כשאיטליה עפו בשלב הבתים, מאותו רגע לא היה חשוב לנו מי ינצח, העיקר שיהיו משחקים יפים. זה לא היה משחק יפה, זה היה משחק עצוב, אני מניח שאפילו אוהדי גרמניה היו שמחים להתמודדות הוגנת יותר, אבל הרגשנו שאנחנו צופים ברגע היסטורי. למחרת כתבתי את הצרצור הבא, על פי שירו הידוע של מרטין נימלר:

כשהם העיפו את הפורטוגלים שתקתי כי אני לא פורטוגלי.

כשהם העיפו את הצרפתים שתקתי כי אני לא צרפתי.

כשהם טבחו בברזילאים לא נותר מי שירים את קולו

חשבתי שהעובדה שהמקור נכתב על-ידי כומר גרמני, יחד עם תחושת ההלם והאלם שהמשחק הכה במיליוני אוהדי כדורגל בעולם, תעמוד לזכותי. ואז גברה המלחמה. נזכרתי שבלוחות מודעות מפרסמים גם אבדות. ולמרות שאין יאוש בעולם ובוודאי לא בעולמי, עלה בראשי משחק מילים משעשע ועצוב בהמנון הלאומי שלנו.

אבדה!

תקוותנו (התקווה – בת), שנות אלפיים, להיות עם.

חופשי בארצנו (ארץ ציון)

וירושלים? עוד לא!

סמכתי על החתרנות הפוליטית של שופטים הבאים מהסצנה התרבותית והייתי בטוח שגם אם הצרצורים הקודמים יכזיבו, בזה יש תקווה. באופן פלאי, למרות שכל הסיכויים היו שאזכה בפרס השני וכבר שאלתי את עצמי אם מעשרת אלפים השקלים צריך לנכות מס הכנסה, ואם גם כאן אני זכאי להטבת קו-עימות, זכו אחרים בכסף ובזכות להצטלם עם עוזי דיין. רק עכשיו נזכרתי שכבר שמעתי בעבר על תחרות זו, כאשר זכה בה המשורר שי אריה מזרחי, ששמו נודע לי רק אחרי שהתאבד. הסתבר לי אז שהוא היה פעיל בעולם השירה, לפחות זה שרוגש בתל-אביב, ופעיל שמאל שחריפות התבטאויותיו גררו תגובות נגד חריפות לא פחות. הצצתי שוב לראות מה הוא כתב, הוא באמת כתב יפה. ההפסד בתחרות אישש עבורי את העובדה שאני לא משורר, אבל לפחות אני חי ושמח.יעלה אוספת צדפים